ההזדמנות והפוטנציאל של המפגש הטיפולי
לא,
כן?
כן, לא,
כן. אני מוכן להגיע, אבל מה זה יתן?
אני כבר מתוכנת ויודע את דרך הפעולה שלי, מה יקרה פה? הוא שואל אותי. המון קולות התרוצצו אצל האדם שישב מולי. הוא בן 75 וזו הפעם הראשונה שלו במפגש טיפולי. הוא שומע שילדיו הולכים לטיפול ונעזרים, אבל איך זה יעזור לי?
אני מוצאת את עצמי מציעה טיפול בגיל השלישי והמון פעמים נשאלת, האם הטיפול יעזור לי? ובגילי מה עוד אפשר לשנות? מה בעצם יהיה כאן? כיצד המפגשים יתמכו בי?
שאלות שאנו שואלים לפני הגעה לכל טיפול, מעין משאלה של הנפש שמישהו יבין אותנו, יראה אותנו, לפעמים אפילו יתקן אותנו. (לעיתים משאלה כמוסה), לצד הפחד מגילוי.
השאלה מתחדדת דווקא בגיל השלישי, מכיוון שאנו בחלק השלישי של חיינו ופנינו לזקנה. אז השאלה היא האם יש עוד מקום לגעת או להינגע. האם כדאי לפתוח דלתות מהעבר? איזו תועלת היא תביא? האם בכלל אצליח? מי זו המטפלת? למה אני ולמה בגילי? ועכשיו?
מה אמרו אבות הפסיכולוגיה על הטיפול בגיל השלישי
פרויד, מהוגי הפסיכואנליזה, טען בתחילת דרכו כי אין טעם לטיפול פסיכואנליטי מעל גיל 50. יש כבר יותר מידי חוויות חיים שמקשות על האפשרות של הנפש לזוז ולפגוש אפשרויות אחרות. ההגנות וההתנגדות לשינוי בסוף החיים לא יאפשרו טיפול. יש כבר מעין נוקשות וקיבעון של הגיל, אמר.
אמר זאת, אך בעצמו המשיך ליצור ולעשות ולבסוף אף הפך את התאוריה שלו וחזר בו מהטענה הזו.
לעומתו, אברהם טען, שמה שמכתיב את האפשרות לטיפול היא האישיות והפתולוגיה ולא הגיל. לטענתו, האפשרות לעבוד עם אנשים מבוגרים אינה תלויה בגיל, אלא בעומק הפגיעה – באישיות ובפתולוגיה.
קינג, דיבר על כך שללא מודע אין זמן. הלא מודע הוא אינסופי ולא מוגבל בזמן, ולכן בחדר הטיפול יוכל לפעול בכל גיל. לפי דבריו, אין משמעות לגיל. הוא גם הוסיף שבגיל השלישי יש החלשות של ההגנות, כשם שהגוף נחלש, גם הנפש "נחלשת", ולכן דווקא קיים הפוטנציאל לשינוי.
מיטשל מדבר על מעגל החיים. על הגיל השלישי שמזמן התמודדויות עם אתגרים, אך הפעם יחד עם מי שאתה היום ומה שבנה אותך, ומכאן יש חשיבות לגיל המיוחד הזה.
מפגש עם עצמך שמאפשר קבלה והשלמה
הקושי והחשש מלהיפגש ולהרגיש אזורים שהדחקנו במשך הרבה שנים ואיפשרו לנו להגיע לאן שהגענו, יכולים לעכב הגעה לטיפול. לעיתים בזקנה, עקב מפגש עם אובדניים, משברים של הגיל והתרופפות של ההגנות, יש חלקים בתוכנו שהיו חבויים ופתאם מוצאים זמן ומקום ומתעוררים לחיים וכמו מחפשים פתרון. החשש מהצפה, מלהרגיש תחושות מורכבות אלו בסוף החיים יכולה לעורר את ההתנגדות להגיע לטיפול לצד הפוטנציאל הטמון בתוך הרגע הזה.
אני מאמינה שטיפול בגיל הזקנה זו הזדמנות שיש בה פוטנציאל. ותק השנים, הניסיון וחוכמת החיים שרכשנו, לצד הפגיעות שבהזדקנות, יכולים להזמין את האדם לעבר התפתחות.
האפשרות לפגוש את הפגיעות, את השבר של המציאות והאובדניים, יחד עם ההתפכחות של הגיל, בנוכחותו של אדם אחר, יכולה להביא את האדם להשלמה וקבלה של עמדותיו ביחס לחייו ומותו.
מה מציע המרחב הטיפולי
מתוך עבודה קלינית וניסיון אני סבורה שחשוב להכיר במוגבלויות ובקשיים שגיל זה מזמן. ויש קשיים. יחד עם זאת, פוטנציאל משמעותי להתפתחות, הינו לאפשר לאדם המבוגר להכיר בחלקיו, באלו שמומשו, ובאלו שלא ימומשו עוד כלל. האפשרות להיות במגע עם חלקים אלו בנוכחות האחר, להעלות זיכרונות להחיות רגעים ואף להיפרד מהם, ליצור רגעים חדשים של יחד. להניח משאלות כמוסות שאולי לא ימומשו עוד, מאפשרת להתקרב אל עצמנו והיות פחות בודדים בתוכנו. נושא שהוא לעצמו מאד מרכזי בגיל השלישי, בדידות. האפשרות להיעזר, (שהינה גם עניין בפני עצמו בגיל זה) לחשוב עם המטפל ולהכיר יותר אספקטים, מאפשרת חיבור, חיבור לעצמנו ולמציאות. חיבור שיכול להפיג את תחושת הבדידות ומחזיר את הכוח והמשמעות לידינו.
"את, את תוכלי לעזור לי, את צעירה".
אולי הוא רוצה גם לומר לי ומה את יודעת על החיים, אך את זה לא מעז.
"את יכולה להיות כמו הבת שלי".
אכן יש את המורכבות הפיסית והנפשית של הגיל, שאולי קשה להאמין שמטפלת צעירה יכולה להבינה, ואולי גם הרצון של המטופל להגן על המטפלת. סוגיות טיפוליות משמעותיות לעסוק בהם. כאן נדרשת בגרות ובשלות של המטפלת העובדת עם בני הגיל השלישי.
יחד עם זאת, יש כאן הזדמנות עבור המטופלים להבין עוד רובד בחשיבה שלהם, ובעולם התפיסות והאמונות אותן הם מחזיקים לגבי עצמם והסביבה.
ישנה הזמנה ואפשרות להיפגש ולהיפתח לדפוסי החשיבה שסיגלנו לעצמנו לצד תחושות שלא אפשרנו לעצמנו להיפגש עימן ולחפש ביחד את הדרך לעבר משמעות, בתוך מרחב בטוח ומכיל.
